כמו כל דבר בספורט גם פה הסיפור שלנו מתחיל במיתולוגיה היוונית.
הרץ עושה את דרכו במעלה השביל המתפתל. שרירים בולטים משרגים את גופו לכל ארכו. כפות הרגליים שלו חובטות שוב ושוב בחצץ המתפצפץ ומעלות ענני
אבק קטנים. השמש מתחילה לשקוע לתוך ההרים ומשאירה פסים אדומים לאורך הפסגות המזהיבות, והרץ מבחין ביעד שאליו הוא חותר להגיע בוהק באופק. נחלי הזיעה מדגדגים את גבו, וגולשים דרך בגדיו הספוגים. אין לו כבר כל כוח או תחושה, היעד המתקרב שהוא רואה מתוך ערפל עיניו הוא הדבר היחיד שמניע את רגליו. כשהוא מגיע אליו הוא נופל לברכיו, ורגע לפני שנשמתו פורחת הוא לוחש: "נייקי". מייד אחר כך הוא קורס לעפר, ומת.
נשמע כמו תסריט דרמטי מידי לסרט פרסומת? זה לא. זוהי תמצית האגדה בת אלפי השנים על החייל שרץ כ- 40 קילומטרים לאתונה ושעל שמו נקראות כל תחרויות המרתון למיניהן. המטרה שלו היתה לדווח על נצחון הצבא היווני במישור מרתון בשנת 490 לפנה"ס. כשהוא הגיע לייעדו הוא לחש "ניצחון", ביוונית (ניקיין). ממילה זו גם נגזר שמה של האלה ניקה (Nike).
האמת היא שאם כבר למות, אז עם שמה של ניקה על השפתיים. ניקה היתה יפה וטהורה, וכנפיים ענקיות ולבנות נתנו לה יכולת ריצה שהיתה משאירה את קארל לואיס נבוך. במיתולוגיה היוונית ניקה מסמלת את הניצחון ומעניקה זרי דפנה למנצחים ולכובשים.
27.02.08 18:28